מה זאת אהבה? מה זה הרגש הזה שגורם לנו לעשות דברים? אהבה זו תחושה. תחושה של הצפה של האני את עצמו. אהבה זה אור שמלבה בתוכינו. אהבה זו תחושה של כמיהה לשלם גופני. אנחנו חצויים ככה נבראנו. יש פיצול על פיצול כשנוצר עוד חצי. הגנטיקה מתפזרת ומתחלקת מחדש כשנוצר ילד חדש.
מה זאת אהבה? אהבה זה הרצון להיות שוב שלם. אנחנו שלמים בתוך מחצית. המצב הלא ברור של שלם בתוך מחצית מחפש כל הזמן זיווג שיקנה לנו תחושה קוהורנטית. הנשמה שלמה אבל הגוף חצוי. הרצון לקוהורנטיות מביא אותנו לחיפוש של השלם הגשמי כמו הקיימות השלמה הרוחנית.
החוסר איזון של הקשבה בין הפנימי השלם לגופני החצוי מבלבל אותנו. אנחנו זקוקים להבנה ולהמשכיות של המצב. אנחנו מחפשים ללא הרף את התחושה שאנחנו מבינים מה שקורה ואנחנו בעיקר מעונינים לצפות את מה שעוד לא קרה.
אז מה זאת אהבה? זאת התאהבות בעצמי מחדש. זה המה שנשאר אחרי שההתרגשות של ההתחלה, של המציאה נגמרה. ההתרגשות שנמצאה החתיכה שאבדה, הבן האובד, הגבר/האשה המושלמת. שנראה ככה פתאום שישלימו את האני החסר.
אהבה זה הרגש של התלות של ההתמכרות לאני השלם. האהבה לכן היא אהבה לעצמי. אהבה עצמית של האני הלא בודד, המטופל, הגמיש בין תפקידי ההורה, ילד, הנשמה השלמה.
כל זיוף בתחושה שהאני לא מטופל יתורגם כחוסר אהבה. חוסר אהבה של האחר אל העצמי. האחר יצטייר כמאכזב, או לא מתפקד באופן אחר כלפי הרעיון של ההשלמה של החצוי. זאת כאשר השלם הנשמתי מהווה מודל להשראה. הרצו הוא כל כך עמוס וקשה. שהסדרה אפילו טכנית מינית יכולה להשאיר שני אנשים יחד אפילו השלמה לא מספקת דייה ובלבד שלא לחוש שוב מצוקה של חצי אבסולוטי.
יש כאן פרדוקס. כל אי תפקוד אי השלמה אי הסכמה לשמש עוד כמחצית ברורה, זהה, שלמה של האוהב יגרום להתרחקות של האדם מהעצמי. אם העצמי יוותר על הרצון להיות שלם יותר באמצעות האחר הוא למעשה יוותר על עצמו. הוויתור על העצמי מביא לתחושה של חוסר אהבה. ברגע מסויים זה יכול להיות בלתי נסבל. האחר המשמעתי מתורגם כלא אוהב ובפנים בגלל הוויתור העצמי, העצמי מתורגם באותו אופן. כך נוצר מצב מתסכל למדי של חוסר אהבה פנימי וחיצוני.
אז מה זאת אהבה? זה למעשה רגש שאין לו סיכוי במובן התהליכי של החיים. הבקשה והציפייה להשלמת המחצית איננה הגיונית. לא הבקשה ולא הציפייה. אלא אם כן יש שינוי של התפיסה.
האהבה צריכה להיות עצמית. האהבה צריכה להכיל את הסתירה הפנימית של נשמה שלמה וגוף חצוי. של צורך אמיתי במגע של רגעים של שלמות גופנית על ידי האחר ובין לבין תחושה חצויה של הזדקקות שגורמת להגעה לזיווג. עושים אהבה משמע מייצרים קוהרנטיות בין שלמות נשמתית למצב גופני שלם.
אהבה לא יכולה להיות בגבולות.כמובן שהמצב החברתי מעדיף סדר נצפה. כך קרה שמוצעים לנו תאי בידוד שמבודדים אותנו מאחרים משמעותיים אפשריים מלבד הבן זוג המוצהר. אנחנו עוצמים עיניים, אנחנו פוקחים אותם. והכל אסור והכל חסר נוכחות אמיתית.
אנחנו נכנעים לסדר החברתי שנכפה עלינו להיות בזיווג אחד ואם לא נחשבים אז כרמאים, כגנבים, כנואפים. אנחנו מזייפים את המציאות יום אחרי יום לאורך שנים. המצב נדון לכישלון תמידי. אנשים מייצרים חיצוניות של כליאה ובפנים נשמתם גואה ורוחשת נשמת מזהה שוב ושוב נשמות אחרות איתן היא באה במגע נשמתית כל הזמן יש מצבים בהם נוצר מגע שלא מאפשר לחצאים אדישים. הם נקראים לזיווג. הם צורחים את גופם זה לזה ללא לאות.
המצב הזה מייצר קושי אמיתי של השארות היחיד באופן קוהרנטי רציף ומדוייק עם עצמו בתוכו וכלפי הסובבים אותו. אין ספק כי הרבה פעמים הסדר החברתי הספציפי המערבי בו אנחנו חיים גובה מהיחיד מחירים על כל שינוי בהסדר בינו לבין האחרים המשמעותיים.
מה זאת אהבה? אהבה זה הרצון להיות שוב שלם. אנחנו שלמים בתוך מחצית. המצב הלא ברור של שלם בתוך מחצית מחפש כל הזמן זיווג שיקנה לנו תחושה קוהורנטית. הנשמה שלמה אבל הגוף חצוי. הרצון לקוהורנטיות מביא אותנו לחיפוש של השלם הגשמי כמו הקיימות השלמה הרוחנית.
החוסר איזון של הקשבה בין הפנימי השלם לגופני החצוי מבלבל אותנו. אנחנו זקוקים להבנה ולהמשכיות של המצב. אנחנו מחפשים ללא הרף את התחושה שאנחנו מבינים מה שקורה ואנחנו בעיקר מעונינים לצפות את מה שעוד לא קרה.
אז מה זאת אהבה? זאת התאהבות בעצמי מחדש. זה המה שנשאר אחרי שההתרגשות של ההתחלה, של המציאה נגמרה. ההתרגשות שנמצאה החתיכה שאבדה, הבן האובד, הגבר/האשה המושלמת. שנראה ככה פתאום שישלימו את האני החסר.
אהבה זה הרגש של התלות של ההתמכרות לאני השלם. האהבה לכן היא אהבה לעצמי. אהבה עצמית של האני הלא בודד, המטופל, הגמיש בין תפקידי ההורה, ילד, הנשמה השלמה.
כל זיוף בתחושה שהאני לא מטופל יתורגם כחוסר אהבה. חוסר אהבה של האחר אל העצמי. האחר יצטייר כמאכזב, או לא מתפקד באופן אחר כלפי הרעיון של ההשלמה של החצוי. זאת כאשר השלם הנשמתי מהווה מודל להשראה. הרצו הוא כל כך עמוס וקשה. שהסדרה אפילו טכנית מינית יכולה להשאיר שני אנשים יחד אפילו השלמה לא מספקת דייה ובלבד שלא לחוש שוב מצוקה של חצי אבסולוטי.
יש כאן פרדוקס. כל אי תפקוד אי השלמה אי הסכמה לשמש עוד כמחצית ברורה, זהה, שלמה של האוהב יגרום להתרחקות של האדם מהעצמי. אם העצמי יוותר על הרצון להיות שלם יותר באמצעות האחר הוא למעשה יוותר על עצמו. הוויתור על העצמי מביא לתחושה של חוסר אהבה. ברגע מסויים זה יכול להיות בלתי נסבל. האחר המשמעתי מתורגם כלא אוהב ובפנים בגלל הוויתור העצמי, העצמי מתורגם באותו אופן. כך נוצר מצב מתסכל למדי של חוסר אהבה פנימי וחיצוני.
אז מה זאת אהבה? זה למעשה רגש שאין לו סיכוי במובן התהליכי של החיים. הבקשה והציפייה להשלמת המחצית איננה הגיונית. לא הבקשה ולא הציפייה. אלא אם כן יש שינוי של התפיסה.
האהבה צריכה להיות עצמית. האהבה צריכה להכיל את הסתירה הפנימית של נשמה שלמה וגוף חצוי. של צורך אמיתי במגע של רגעים של שלמות גופנית על ידי האחר ובין לבין תחושה חצויה של הזדקקות שגורמת להגעה לזיווג. עושים אהבה משמע מייצרים קוהרנטיות בין שלמות נשמתית למצב גופני שלם.
אהבה לא יכולה להיות בגבולות.כמובן שהמצב החברתי מעדיף סדר נצפה. כך קרה שמוצעים לנו תאי בידוד שמבודדים אותנו מאחרים משמעותיים אפשריים מלבד הבן זוג המוצהר. אנחנו עוצמים עיניים, אנחנו פוקחים אותם. והכל אסור והכל חסר נוכחות אמיתית.
אנחנו נכנעים לסדר החברתי שנכפה עלינו להיות בזיווג אחד ואם לא נחשבים אז כרמאים, כגנבים, כנואפים. אנחנו מזייפים את המציאות יום אחרי יום לאורך שנים. המצב נדון לכישלון תמידי. אנשים מייצרים חיצוניות של כליאה ובפנים נשמתם גואה ורוחשת נשמת מזהה שוב ושוב נשמות אחרות איתן היא באה במגע נשמתית כל הזמן יש מצבים בהם נוצר מגע שלא מאפשר לחצאים אדישים. הם נקראים לזיווג. הם צורחים את גופם זה לזה ללא לאות.
המצב הזה מייצר קושי אמיתי של השארות היחיד באופן קוהרנטי רציף ומדוייק עם עצמו בתוכו וכלפי הסובבים אותו. אין ספק כי הרבה פעמים הסדר החברתי הספציפי המערבי בו אנחנו חיים גובה מהיחיד מחירים על כל שינוי בהסדר בינו לבין האחרים המשמעותיים.
אביטל סגן כהן. מרצה באוניברסיטה הפתוחה, מנחה סדנאות לפיתוח אישי וקבוצתי. מלמדת את השיטה לחשיבה אחרת - "לחשוב כמו זברה".
